"הכל מתחיל כבר ברחם...".

בתקופה האחרונה אני מנצלת את זמני הנסיעות כדי ללמוד באמצעות פודקאסטים. רואה לנכון לשתף איתכם קישור לפודקאסט מרתק בנושא מה קורה לתינוק ברחם,ואיך אנחנו משפיעים עליו, ומרוב שההאזנה הייתה מרתקת עבורי ראיתי לנכון לתרגם לעברית לטובת כל האימהות והאבות שמעוניינים להבין כמה השפעה משמעותית יש לתקופת ההריון על התפתחות הילד שאנחנו עתידים ללדת ולגדל.

אם תרצו מוזמנים לקבל גם כקובץ נפרד. דר. ג'יי וורן בפודסקאסט שלו, מראיין את קארן סטריינג', שהיא מיילדת, שעוסקת הרבה בפסיכולוגייה פרה- נטלית ופרינטלית (פסיכולוגייה של העובר ברחם, ובסב לידה: סמוך אליה לפני, אחרי ובזמן) היא ייצרה תכניות וסדנאות בהן היא מלמדת על פי מחקרים מבוססי ראיות איך להתכונן ללידה בצורה שתהיה הכי פחות טראומתית לתינוק. קארן מתארת כיצד נחשפה לתחום הפסיכולוגיה של התינוק ברחם, ושל הפסיכולוגיה הסב-לידתית, וכיצד זה שינה את כל השקפתה, חשבה שיודעת הכל על אמהות ותינוקות, אבל לא ידעה שיש ממש חוויה לתינוק. הוא לא רק מתפתח במובן הפיזיולוגי, הוא בונה מוח, מערכת עצבים, ואופי. מסתבר שאישיות התינוק נבנית ברחם יותר מבכל זמן אחר בחייו. מה קורה עבור התינוקות בזמן הזה? לתינוקות יש חוויה מהלידה שיכולה להיות שונה לחלוטין מזו של האמא, ולכן יש לקחת בחשבון מה קורה לתינוק, ולא רק לאמא. התינוק, בעצם מקבל החלטות על העולם על פי מה שקורה בלידה. חשוב מאוד להבין שהתינוקות מודעים, יש להם מודעות, והם מייצרים זכרונות של מה קורה, גם ברחם, גם בלידה וגם מיד אחרי. אז מובן שאם לאמא קשה, קשה גם לתינוק. הם בעצם מפתחים את התודעה שלהם ואת דפוסי התודעה והתגובה שלהם למצבים על פי החוויות שלהם ברחם וסביב הלידה. בהתאם למה שקורה התינוק מחליט החלטה, והוא ממשיך לחיות על פי ההחלטות האלה. אך בגלל שאמא טבע כל כך נפלאה יש לה יכולת לייצר ריפוי גם בחוויות לידה או רחם הכי טראומתיות. זה חלק מדפוסי הלידה הנורמליים והטבעיים ובמקום להפוך את זה לרפואי אז אחת הנקודות היא כל הזמן לתקשר עם התינוק. לספר לתינוק מה הולך לקרות- מה אתה כרופא, איש צוות הולך לעשות לפני שאתה עושה את זה.

קרן מתארת כיצד היא מלמדת הרבה צוותים רפואיים: מיילדות, אחיות, רופאים, מיילדות בית. מטרתה: שהם יבינו שהתינוק מודע ומבין והוא חלק מהחוויה, ועליהם לתקשר עם התינוק. כי זה עוזר משמעותית. לספר לתינוקות מה הולך לקרות- כי כל אדם, צריך לדעת מראש מה הולך לקרות איתו. זה משנה את החוויה. נגיד שהולכים לבית החולים- לספר שהולכים. כי רק האקט הזה משנה את ההורמונים בגוף של האמא, והתינוקת לא יודעת מה קורה, היא רק מרגישה את הסטרט. ואז הגוף נכנס למערך של הגנה, השרירים, המפרקים, הולכים למקום ההגנתי הזה, וזה בסדר שיהיה קצת סטרט, צירים, הרפייה, כל אלה הם חלק ממערך הלידה הטבעי, אבל חשוב להסביר לתינוק שזה קורה. אם הולכים לפקוע את המים, לתת פיטוצין, או אפידורל- להסביר לתינוק מה הולך לקרות, ואיך זה הולך להרגיש. זה משנה את היכולת של התינוק להתמודד עם הצירים שיבואו. אפידורל- להסביר לתינוק שאמא בקרוב לא תרגיש שום דבר, אבל היא לא הולכת לשום מקום, היא תישאר שם עם התינוק. אם הולכים לנתח ולהוציא את התינוק או להשתמש בוואקום- להסביר לתינוק. להסביר לו מי הולך להיות בחדר שבו הוא הולך להיוולד, איך יהיה החדר, איך הוא ייראה. אולי הולך להיות לו קצת קשה, ונטפל בו קצת, אבל להסביר לו לפני שעושים כל פעולה. זה כל כך מרגיע למערכת העצבים. וברגע שמבינים שהם ממש בני אדם שחווים חוויות זה עוזר לעשות את זה מתוך הבנה.

דר. ג'י וורן: זה כמו ההכנה שעושים לפני העלייה לבית הספר כדי להכין לחויה, אם תחברו את הנקודות ותבינו שגם התינוק מודע ובהכרה למציאות זה ממש מובן למה צריך להסביר לו כל דבר לפני שעושים את זה. פשוט בד"כ לא מודעים לכך שלתינוק יש חוויה בעצמו. קארן: תינוקות ברחם, בלידה ומיד אחרי הלידה הם לא נפרדים מהסביבה שלהם. אין הבדל. הם מה שהאמא שלהם באותו רגע. וזה לוקח כמה חודשים ושנים להפריד את המציאות שלהם מהאמא ומהסביבה, כי הם באמת חלק מהגוף של האם. וברגע שהם יוצאים הם עדיין חלק מהאם.

אז גם בהקשר של סטרט, אם יש קשיים בחיים- והחיים באמת קשים לעיתים, התינוקות חשים את זה.

1. כולנו בנויים מהחוויות שחווינו. הן טבועות וטמועות בנו ברמת התאים, הנוזלים, הרקמות, כך נוצרנו. זה ברמת הזכרון התאי – פיזית ורגשית. אז אחד הדברים שנוכל לעשות כדי לעזור לתינוק גם אם החיים שלנו לחוצים, פשוט ללמוד להאט את הקצב בגוף ממש. לעצור, לנשום, להתקרקע, להרגיש את מגע הרגליים באדמה. פשוט לנשום. כל נשימה מרגיעה את המערכת העצבית. להרגיש את עצמנו יושבים על הכסא, רגליים על האדמה. גם זה מרגיע את המערכת האוטונומית העצבית. לדבר עם התינוק או אם אתה לא בהריון, דבר עם עצמך. אני רגע אקח לעצמי דקה לנשום... כשקמים בבוקר, כשמגלים את ההריון, להסתכל במראה ולהגיד אולי משהו נחמד לתינוק. לנשום... אולי לשתות את כוס המים (מתוך ה 8 שאנחנו אמורות לשתות ביום...) לקחת רגע, לנשום, ולהרגיש את המגע באדמה. ככל שנעשה את זה, כך נבנה טוב יותר את מערכת העצבים.

2. סטרס זה לא דבר רע, הוא מייצר גם את הצירים, אנחנו צריכים גם את הרמה הזו של הלחץ וגם את ההרפייה. בכל פעם, בכל הזדמנות נעצור, ננשום. נדבר עם התינוק: כמה אני מצפה לראות אותך... אוי, איזה יום לחוץ יש לי... אבל אני נושמת לרגע. לא חייבים לעשות קורס מדיטציה כדי פשוט לקחת רגע, לנשום, ולדבר עם התינוק. להסביר לו בכל פעם מה הולך לקרות...

אז כן, יש לחץ סטרס בעולם, אבל יש גם מה לעשות עם זה. החלטות אישיות, הטבעות תלויות בחוויות שחווינו. אם כל חוויות ההריון או הלידה היא כל כך לחוצה וטראומטית, ואין מקום לפתור את זה אז התינוק יקבל החלטה- העולם הוא מקום מפחיד, והטראומה הבאה מגיעה, אז כדאי שאהיה כל הזמן על המשמר. זה לא רק מה שאנחנו עושים שמשנה- אלא גם איך אנחנו מבפנים. האם מה שאתה אומר קוהרנטי עם מה שהתינוק באמת מרגיש? כי המילים נחמדות, אבל הגוף כל כך יודע למה אתה באמת מתכוון... "הכל בסדר" אבל אתה לא בסדר, לכן חשוב להבין שהתינוק קולט את התחושות הפנימיות. אז חשוב שנהיה קוהרנטים עם מה שאנחנו באמת מרגישים. האם אני מרגיש בטוח? אני מרגיש את הפחד מהאמא... זה קל פשוט לקחת 8 שניות, לקחת נשימה, להרגיש את עצמי על הרצפה... אוקי. נרגעתי קצת, כי אני באמת רוצה להיות עם התינוק. זה לא רק "להישמע נחמד" ולהחביא את הפחד האמיתי, כי התינוק קולט ומרגיש מה קורה בתוך הגוף של האמא.

לידה טראומטית- ברצף הלידה שמתחיל מההתעברות דרך ההתפתחות ואז יש דפוס התינוק נכנס לתוך האגן, הלידה מתחילה הצירים מתחזקים ומצטופפים, ומתחיל דפוס של סיבוב התינוק בתוך האגן כדי לצאת. יש כל מיני וריאציות נורמליות תינוק נורמלי שלא נקלח מהאם, ולא בטראומה, אם ישימו אותו על הגוף של האם, הם יפעלו לכיוון המזון. זה משותף לכל היונקים. וזה לא משהו קטן ונחמד שהם עושים, זה ממש חשוב בדפוס וברצף. כי אם הייתה טראומה, התערבות, קושי הפרדה, שימוש בתרופות או כל דבר שאולי קרה אפילו באופן טבעי- התינוק נתקע בתעלת הלידה או אפילו יצא מהר, והיה מאתגר עבור התינוק הדרך שלנו לעזור להם לעבד את החוויה שקרתה, כמה שיותר מהר להיות עור לעור. זה הכי חשוב. גם אם הייתה הפרדה והתינוק נלקח, ברגע שהוא יוצב- אפילו אם זה אחרי שעות או ימים(!) המקום הכי בטוח עבור התינוק זה עור לעור. בלי בגדים ושמיכות. אז התינוק יכול לעבור ממצב של הגנה- לגדילה וריפוי. כל הורמוני הסטרט, הקורטיזול, שהיו שם כדי להגן על התינוק, עכשיו מתחילים לרדת ומאפשרים מצב של ריפוי וגדילה. אז ממש לקחת את התינוק, עור לעור, ולהגיד לו: זה היה קשה בשבילי גם, שלא יכולתי לקבל אותך מיד. כשאת מדברת עם התינוק את אומרת לו: אני רואה אותך. אני שומעת אותך. ומה שאתה אומר משמעותי עבורי. כל התינוקות יכוונו לכיוון השד. ובמסע הזה מה שקורה זה מגדיל את הסנסורים במוח וזה מפעיל את המשך הדפוס והרצף הטבעי של ההתפתחות גם אם השתמשו בתרופות, התערבויות כאלה ואחרות. גם אם זה יקרה אחרי ולא מיד אחרי הלידה שימו את התינוק קרוב. התינוקות עושים הכל לאט, ועלינו להאט לקצב המתאים של התינוק. וברגע שהם נרגעו הם יחזרו לשלב הבא ברצף, הם יתחילו לדחוף עם הרגליים. כך הם עשו ברחם כדי לצאת, וכעת הם מתקשרים בין הצדדים השונים של המוח. ואז הם יתחילו עם התנועות של השפתיים. הם ירגישו כחלק מהרצף, בדחף ובאינסטיקט. הם יתחילו לעשות את השלב הבא, הליקוק, זה מפעיל את האינזימים של המעיים- הם הרי לא היו חייבים לעכל מזון ברחם, עכשיו הם צריכים! ואולי זה יתחיל לעורר אצלם זכרונות מהלידה, ואז הם יתחילו לספר לכם. ולא במהירות, כי התינוקות מתקשרים ומדברים באמצעות הבכי. אז לפני שמיד נשים אותם על הציצי ונגיד הכל בסדר, נקח רגע, ונקשיב למה שהם רוצים לספר. אתם רוצים לשמוע את מה שהתינוקת רוצה לספר. היא רוצה לספר שאולי היה לה מפחיד, היא רוצה שתקשיבי לה. אז בניגוד ללשים אותה על הציצי ולהגיד לה – תאכלי... תקשיבי לה... זה מאפשר לה לקבל שוב הגיון. היא שוב מרגישה שהיא נרגעת ונשמעת. ולכן היא לא תצטרך שוב ושוב לספר את אותו הסיפור. אין לה תסכול. התפקיד שלך הוא להקשיב למה שיש לה להגיד.

כשאנחנו אומרים לה מה הולך לקרות אנחנו מסמנים את הנקודה- כי אנחנו יודעים שמשהו הולך לקרות. אנחנו מתקשרים. כך המסע של הלידה ואחרי הלידה מפעיל את המערכות במוח. אולי גם את יכולה להזכיר לתינוק מה קרה במסע הלידה אולי הם רוצים לשמוע, במסע הזחילה לשד קורה ממש ריפוי. אחרת היינו ממש חברה במצב קשה... זו ההזדמנות לריפוי. כשמתבוננים בטבע ובלידות, מעניין מה היה קורה אם לא היינו מתערבים. התינוקות במסע הזחילה ממש מתקנים את ההתערבויות שהיו בלידה. כך מתקנים. הם זוחלים אל האימהות, אפילו תינוקות גדולים יותר שזוחלים לאימהות שלהם- גם בזה יש מקום לריפוי ותיקון.

The babies experience

אפשר לעשות את זה מיד אחרי הלידה, או בהמשך... כמובן שככל שיותר מוקדם זה יותר טוב. זו ההזדמנות הראשונה להגיד לתינוק- הי, הצלחת! ההישג העצמאי הראשון שלו- ואנחנו מאפשרים אותו. לפעמים לידה היא קצת הרבה להכיל, בשביל כולם, אז זו הזדמנות להגיד, כל הכבוד, עשית זאת. וזה היה קשה... מקווה שההורים יתפסו את התינוקות כבעלי מודעות והכרה, שהם מושפעים מאיתנו, שהם סופגים זכרונות שמוטבעים בהם ויש צורך לתקשר איתם ככל שיותר מוקדם יותר טוב. למרות האמונה שרק כשמרגישים את התינוק אפשר ממש להתחבר- זה מתחיל בהתעברות, ואפילו עוד קצת לפני... זה לא ממתי שהתינוקות גדלים. ככל שתתקשרו מוקדם יותר, והתינוק יקבל תחושה שהוא נראה, שיש הכרה, אי אפשר להימנע מסטרט- יש סטרט בחיים, זה לגבי להירגע, להכיר בכך שגם עבור התינוק היו חוויות מפחידות. כן, פחדתי, כן רבתי עם אבא אבל תרגיש בטוח, בו ניקח רגע כדי להרגיש בטוחים. הדרך היחידה לגרום לתינוק להרגיש בטוח- זה אם האמא תרגיש בטוחה.

כן יש לנו קשיים עם כסף, אבל תן לי לקחת רגע כדי להרגיש בטוחה. לנשום, לקחת רגע להפסקה, לתת למערכת העצבית שלנו להרגע. זה יעזור גם לתינוק להרגע, והכל מתחיל כבר ברחם.

קישור לאתר של קארן סטריינג': Karenstrange.com

קישור לאתר ולפודקאסטים המעולים של דר. ג'יי וורן: 

https://drjaywarren.com/podcast-110-mother-child-communica…/

קיבוץ כרמים

lalyzin@gmail.com​

052-3272842​

שלח

שם מלא

שדה חובה

תודה שפנית אלינו,

ניצור אתך קשר בהקדם האפשרי​

מייל 

שדה חובה

טלפון

שדה חובה

הודעה

שדה חובה

צרו איתי קשר

בכל שאלה ובקשה אל תהססו לשלוח לי הודעה..